מקום מושבו של אדם

היכן נמצא כמקום מושבו של המוריש בענייני ירושה, כאשר יש לו זיקה לשתי מדינות או יותר?

מקום מושבו של המוריש, לצורך המשפט הבין לאומי הפרטי בחוק הירושה, הינו המקום בו נמצא מרכז חייו.

מדוע יש חשיבות רבה למקום מושבו של המוריש, בעת פטירתו?

ממקום מושבו של אדם נגזרת סמכות השיפוט של ביהמ"ש, הדין

שיחול על הירושה, הכשרות לצוות, וצורת הצוואה.

על פי איזה קריטריון קובע ביהמ"ש את מקום מושבו של המוריש?

ביהמ"ש קובע את מקום מושבו של המוריש, על פי, מירב הזיקות הקושרות

אותו למקום בו נמצא מרכז חייו.

האם אזרחותו של אדם קובעת גם את מקום מושבו?

לא! אזרחותו של המוריש הינה אחד הקריטריונים, על פיהם בודקים, היכן היה מרכז חייו. ייתכן מצב בו אדם מחזיק באזרחות של מדינה מסויימת, אולם ביתוומשפחתו נמצאים במדינה אחרת.

מה דין מקום מושבו של קטין?

מקום מושבו של קטין נקבע לפי מקום מושבו של אפוטרופסו, כל עוד לא הוכח שמרכז חייו נמצא במקום אחר.

מהו דין מקום מושבו של פסול דין?

מקום המושב של פסול דין נקבע לפי מקום מושב אפוטרופסו, אלא אם הוכח שמרכז

חייו מצוי במקום אחר.

האם יכובד רצונו של אדם בעל אזרחות כפולה, ישראלית וזרה, המצווה את נכסיו בישראל, באופן הנוגד את דיני הירושה במקום מושבו בחו"ל?

כנראה שלא! עפ"י חוק הירושה (1965) על ירושה של אדם יחול הדין של מקום מושבו בשעת מותו, למעט חריגים המנויים בחוק (כגון, כשרות לצוות, הנקבעת עפ"י חוקי הירושה, במקום מושבו של אדם, בעת עריכת הצוואה).

לכן, אם אדם, שמקום מושבו בחו"ל, ציווה את נכסיו בישראל, בצוואה, ולאחר מותו מוגשת בקשה לקיום צוואתו בישראל, ביהמ"ש בישראל יבחן את הדין החל במדינה, אשר היוותה את מקום מושבו של המצווה, ויחיל את הוראות הדין, ביחס לנכסי המצווה בישראל. סוגיה דומה נדונה בפסק דין, שניתן בחודש נובמבר 2004, בבית המשפט העליון. בערעור על החלטת בימ"ש מחוזי אשר קבע כי הדין הישראלי יחול על צוואת כתב יד של אשה בעלת אזרחות כפולה, הולנדית וישראלית, שמקום מושבה היה בהולנד, אשר נערכה על ידה בעת שביקרה בישראל, כתיירת.

המנוחה ציוותה את נכסיה בישראל, לשתיים מתוך שלושת בנותיה. בצוואתה, שנערכה בעברית, התייחסה המנוחה, אך ורק לנכסיה במדינת ישראל. ביהמ"ש המחוזי סבר, בין השאר, כי מאחר והצוואה נכתבה בעברית, ומכיוון שהמנוחה היתה אזרחית ישראלית ובעבר גם תושבת ישראל, ובהתחשב בכך שצוואתה הביעה את רצונה האחרון, הרי שיש לכבד את מבוקשה.

ברם, ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור שהוגש על פסק הדין הנ"ל וקבע, בניגוד לעמדת ביהמ"ש המחוזי, כי ההוראה בחוק הירושה (1965) ביחס לדין החל במקרה זה, הינה הוראה שאין להתנות עליה, וכי הדין החל על הירושה הוא דין מקום מושבה של המנוחה, קרי, הדין ההולנדי. העיקרון המנחה לדעת ביהמ"ש בהוראת חוק הירושה (1965) בעניין זה הוא כי: "...הקשר ההדוק ביותר של המוריש היא עם מדינת מושבו, ולכן ראוי כי הכרעתה הערכית של מדינה זו היא שתסדיר את ענייני ירושתו.".

ביהמ"ש העליון הוסיף כי: "בית המשפט לא ייתן ידו, לפיכך, למימוש כוונתו של תושב מדינת הולנד המבקש להסיר מעליו את הוראתם הקוגנטית של דיני מדינתו".